גירושין -דתות זהות- גירושין בין יהודים - עילות גירושין לבעל בדין העברי

שאלה:

מהו דינה של אשה "בוגדת" אשר בעלה מוכן לסלוח לה ,ומוכן לחזור לחיות עמה ב"שלום בית" מה אומר הדין על התנהגות שכזו ? 

תשובה: 

ניאוף של אשת איש ש"משרכת דרכיה" או "זינתה תחת בעלה" עפ"י לשון הדין הדתי, מהווה עילה לחיוב בגירושין עפ"י דין, כלפי אישה שנתפסה בקלקלתה. חלה חובה על הבעל להוכיח בפני בית הדין את התנהגותה הנפסדת, ואם הבעל הצליח להרים את נטל ההוכחה, אזי בית הדין יחייב בפסק דין את האישה לקבל גט מידיו של הבעל . התנהגות מעין זו של אישה נשואה הינה בלתי נסלחת מבחינת הדין הדתי, גם אם הבעל מוכן למחול ולהתפייס עם אישתו , על אף התנהגותה . בלשון הדין הדתי, אותה אישה "אסורה על בעלה ועל בועלה", כלומר אסור לה ולבעלה להמשיך ולהיות נשואים זה לזה ,ואסור לה ולמאהב שלה, עפ"י הדין הדתי, להינשא זה לזה. יוער כי מאהבת שכזו יכולה לעקוף את האיסור הדתי, שמונע ממנה להינשא למאהב שלה, ע"י כך שהיא תינשא לו, בנישואין אזרחיים.

שאלה:

האם תביעת גירושין שהגיש בעל,בבית הדין הרבני, בטענה שאשתו בגדה בו, ודחיית התביעה ע"י ביה"ד מהווה עילת גירושין ,מבחינת האשה לחיוב הבעל בגט ? 

תשובה:

ככל הנראה, לא! חיוב של בן הזוג להתגרש מבת זוגו הוא צעד דראסטי, הננקט במקרים קיצוניים בלבד. כשלון של בעל בהוכחת ניאוף של אשתו אינו מהווה כשלעצמו עילה לחיובו במתן גט לאשתו, למרות שהתנהגותו עלולה לפגוע קשות באשתו.

שאלה:

האם בית דין רבני יכול להורות לאישה להתגרש מבעלה, אם היא מודה בכך שהיא בוגדת בו וחיה עם גבר אחר, אך אין עדים לכך? 

תשובה:

בית הדין הרבני הגדול פסק שכאשר אישה מודה בבגידה או בכך שהיא חיה עם גבר אחר, אך אין עדים לכך, בית הדין הרבני יכול לפסוק כי הוא ממליץ לה להתגרש מבעלה, אך אינו יכול לחייב אותה להתגרש ממנו.

שאלה: 

האם עדות שניתנת בביה"ד הרבני כנגד אשה בדבר השתתפותה באורגיה ,במהלך נישואיה,עלולה לגרום לכך שביה"ד יורה לה להתגרש, כאשר העדות ניתנת ע"י גבר אחר שהשתתף ,לטענתו באותה אורגיה? 

תשובה: 

כן! באופן עקרוני, עדות שניתנת בעניין השתתפותה של אישה במין קבוצתי, יכולה להתקבל כראיה ע"י בית דין רבני הדן בתביעת גירושין שהוגשה נגד האישה ע"י בעלה. אם בית הדין סבור כי העדות מהימנה מספיק כדי להוכיח ניאוף (ניאוף מהווה עילה לגירושין בדין העברי), אז הוא עשוי לחייב אותו להתגרש. בדין העברי דרושים שני עדים כדי להוכיח כל עניין. עדות של קרוב משפחה – כולל עדות של בעל – אינה בעלת משקל רב, אך עדות של אדם זר, למשל, עדותו של הגבר הנוסף שהשתתף בסקס קבוצתי, עשויה להיות מהימנה ומכרעת, אם גירסתו לא תופרך בחקירה נגדית.

שאלה: 

האם קשרי ידידות אשר מקיימת אשה נשואה עם גבר עלולים להוות עילה לגירושין מבחינת בעלה? 

תשובה: 

עפ"י הדין העברי אישה נשואה אשר מתרועעת עם גברים זרים, הדבר יוצר כלפיה הנחה לחובתה, שמא היא מקיימת עימם יחסי מין. משום שהתנהגות מעין זו מצביעה על חשד ליחסים אסורים, לכן היא קרוייה בדין הדתי ,"מעשי כיעור" וזאת גם כאשר לא מתקיימים בפועל יחסי מין עם אדם אחר. במידה שמתנהלים מיפגשים "אסורים" שכאלה, הרי שהדבר עלול להוות עילה לגירושין. בפועל, בית הדין הרבני אינו מחייב בגירושין בגלל "מעשי כיעור" , אלא קודם לכן מתרה ומזהיר את האישה על מנת שתתקן דרכיה, או לכל היותר עלול להינתן פסק דין מרוכך לגירושין (לא מחייב) ,שרק ממליץ לצדדים להתגרש. יש הכרח בהוכחות כיבדות מישקל על מנת שבית הדין יחייב בגירושין במקרה שכזה. 

שאלה:

האם בעלה של אשה,חולת נפש,אשר מאושפזת במוסד סיעודי ,ושרוייה במצב בלתי הפיך,יכול להתגרש ממנה ? 

תשובה: 

לא ! בעל אינו יכול להתגרש מאישתו, אם היא לוקה במחלת נפש קשה, ושרוייה בניתוק מוחלט מן המציאות ,משום שעפ"י הדין העברי, תנאי הכרחי לתוקפם של הגירושין הוא היכולת הנפשית/השיכלית של כל צד להבין את מהותו, משמעותו ותוצאותיו של ההליך וכפועל יוצא מזה להסכים ולהביע מרצון חופשי הסכמה לגירושין. דרישה מעין זו הינה הכרחית עפ"י הדין העברי, והיא חלה על הבעל ועל האישה כאחד. אישה שסובלת ממחלת נפש קשה, מאושפזת במוסד סיעודי ומנותקת לחלוטין מן הסובב אותה, בוודאי שאיננה מסוגלת להשתתף בהליך גירושין, שהבנה והסכמה הינם חלק בלתי נפרד ממהותו . לפיכך, בעל שאישתו שרוייה במצב שכזה איננו מסוגל להתגרש ממנה. אולם, במקרה שכזה ניתן לפנות לבית הדין בבקשת היתר לשאת אישה נוספת, ובמצב המתואר, סביר להניח שיינתן לבעל היתר "לשאת אישה על אישתו" . היתר נישואין שכזה הינו אחד החריגים המותרים, לכלל שאוסר ביגמיה.

שאלה: 

האם בעלה של אשה ,אשר מלגלגת, מבזה ומשפילה אותו בנוכחות ילדיהם ובנוכחות בני משפחתם יכול להתגרש ממנה? 

תשובה: 

כן ! התנהגותה של אישה אשר משפילה ומבזה את בעלה בפרהסיה, מהווה עילה מוכרת בדין, לגירושין, אם ניתן להוכיחה בבית הדין. יחד עם זאת, אם בעל מוחל לאישתו על התנהגותה, אם במפורש ואם על התנהגות ,למשל ע"י כך שהוא ממשיך לחיות עימה , אזי אותו בעל לא יוכל לעשות שימוש , בהתנהגותה הקודמת של האישה , כעילה לגירושין.

שאלה: 

האם התנהגותה של אשה,אשר איננה שומרת על כשרות, מהווה סיבה מספקת לגירושין ? 

תשובה:

יש עילות גירושין לבעל, שמתבססות על טעמים אובייקטיביים (כגון: מומים מסויימים שאינם מאפשרים קיום יחסי אישות או עקרות במשך 10 שנים) ויש עילות גירושין שמתבססות על התנהגות האישה. בין אלה ניתן למנות את "עוברת על דת משה", והאמור מתייחס לאשה, אשר במעשיה היא מעבירה את הבעל על דת משה, כלומר מכשילה אותו וגורמת לו לעבור על הדת, למשל אם היא מאכילה אותו ביודעין בבשר טריפה (כגון: בשר חזיר) או אם היא מאכילה אותו במזון לא כשר בהצהירה באופן כוזב ובמזיד שהמזון כשר. הוא הדין אם אישה מחללת שבת בפומבי , גם אז היא נחשבת כעוברת על דת משה. ואולם אם הבעל עצמו רגיל לעבור ולנהוג כפי שהוא מייחס לאישתו, גם בלי שהיא תגרום לכך, אזי נשללת טענתו, שהיא הכשילה אותו. כמו כן, אם האישה תוכיח שעשתה מעשה נפסד מחמת טעות , אזי גם ע"י כך תישלל הטענה שהכשילה ביודעין את בעלה ולא יהיה מקום לתביעתו.

שאלה: 

האם רצונה של אשה אשר בעבר עלתה לישראל ,לעזוב את המדינה בגלל המצב הביטחוני, מהווה עילה לגירושין ? 

תשובה: 

הדין העברי נותן עדיפות לחיים בישראל על פני החיים בגולה. רצונו של בן זוג לעזוב את ישראל יכול להוות עילה מספקת לגירושין, אם הוא בלתי מוצדק בהתחשב בכל הנסיבות. ההעדפה לטובת חיים בישראל איננה מוחלטת , ובמהלך תקופות, שבהן "עליה" היתה מסוכנת, סירוב של בן זוג לעלות לישראל נחשב למוצדק, ולכן לא הספיק כדי להוות עילה לגירושין. רצונה של אשה לעזוב את ישראל יכול להוות עילה לגירושין, אם בית דין רבני יחליט שהסירוב שלה לחיות בישראל איננו מוצדק.

אם בעל אינו רוצה להתגרש, הוא יכול להגיש תביעה לשלום בית בבית הדין הרבני, ולבקש צו לעכוב יציאתה מן הארץ. הדבר עשוי לעזור לבעל להרוויח זמן, אולם עלול להחריף את הקרע בחיי הנישואין שלו . בדין העברי קיימת ציפייה מן האישה לכבד את רצונו של בעלה לעבור ממקום למקום וללכת אחר בעלה . לפיכך הבעל יכול להציע מעבר למקום בטוח יותר בתוך מדינת ישראל, ואשתו לא תוכל לסרב בלי סיבה מוצדקת, אחרת היא עלולה להסתכן בהפסד זכותה למזונות.