הסכמים – פרוצודורה

שאלה:

איך זוג נשוי יכול לערוך הסכם ממון?

תשובה:

ההסכם ממון בין בני זוג שהתחתנו חייב להיערך בכתב, וחובה לאשרו ע"י בית המשפט. בני הזוג חייבים להיות נוכחים בעצמם בבית המשפט, במעמד אישור ההסכם, כנדרש עפ"י החוק .על ביהמ"ש לוודא את זהותם של בני הזוג ולברר האם חתמו על ההסכם, האם קראוהו, האם הסכימו לכל מה שנאמר בו, האם הבינו את תוכן ההסכם , והאם חתמו עליו מרצונם החופשי. לאחר שבית המשפט מוודא, כי הצדדים חתמו על ההסכם מרצון חופשי, הוא מאשר את ההסכם ונותן לו תוקף של פס"ד , בהתאם לחוקים הרלבנטיים שאליהם מתייחס ההסכם.

שאלה: 

כאשר הסכם בענייני משפחה טעון פירוש, האם יינתן להסכם פירוש שיתבסס על כללי

פרשנות אובייקטיביים או שמא יינתן להסכם פירוש שלוקח בחשבון את הכוונה הסובייקטיבית של הצדדים להסכם? 

תשובה: 

בפסק דין שניתן ע"י ביהמ"ש העליון, נקבע כי הסכם יתפרש הן סובייקטיבית והן אובייקטיבית. על פי חוק החוזים (חלק כללי) – 1973, הסכם יתפרש באופן אובייקטיבי, אך פרשנות אובייקטיבית כשלעצמה, אין בה די, כיוון שהחקיקה איננה מספקת רשימה סגורה של כללי פרשנות, ודעתם של הצדדים לחוזה היא חיונית. 

ביהמ"ש לענייני משפחה בבאר שבע סקר, בחודש אוגוסט 2002, את כללי הפרשנות הנהוגים בדין הישראלי, בהקשר של מחלוקת, בעניין זכותו של בן זוג לקבל חלק מזכויות הפנסיה של בן זוגו, וזכותו לקבל חלק מן הזכויות הנובעות מעבודתו של בן זוגו - מחלוקת אשר התעוררה למרות קיומו של הסכם קודם בין הצדדים, שאושר ע"י ביהמ"ש, ושהסדיר חלק מענייניהם הכספיים ביהמ"ש הדגיש, שבנוגע לפרשנות סובייקטיבית, כוונותיהם של שני הצדדים לחוזה חייבות להילקח בחשבון. כוונתו הסובייקטיבית של צד אחד בלבד איננה מספיקה. חיוני להבחין בכוונה הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים, או לפחות בכוונתו של אחד מהצדדים, כאשר הצד השני מודע לכך שכוונתו של הצד האחר היא הבסיס להבנת ההסכם.

על בסיס עדות ראשית וחקירה נגדית בנוגע להסכם, ביהמ"ש פסק, כי לא היתה כוונה סובייקטיבית משותפת של הצדדים להסכם, לסיים באותו הסכם את כל המחלוקות בכל ענייניהם הכספיים, ולמנוע את האפשרות של מי מהם להגיש תביעות נגד רעהו בעתיד. מבחינה אובייקטיבית גם כן, ההסכם היה מצומצם, והוא לא חסם את דרכם של הצדדים לקיים בעתיד התדיינויות משפטיות בנושאי פנסיה וזכויות הנובעות מעבודה.

שאלה:

אני כהן וחי עם חברתי שהיא גרושה. אנו חיים כידועים בציבור משום שאיננו יכולים להתחתן זה עם זה משום שעפ"י הדין הדתי חל איסור על נישואי כהן לגרושה. אנחנו רוצים לעשות הסכם ממון בינינו ולתת לו תוקף מטעם בית המשפט. האם אנו יכולים לערוך את ההסכם ולאשר אותו לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג?

תשובה:

לא! אישור הסכם ממון, על ידי בית המשפט, לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג – 1973, יכול להיעשות רק בין בני זוג נשואים או כאלו שעתידים להינשא. עם זאת, ישנה אפשרות לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה שיינתן להסכם תוקף של פסק דין, מכח סמכותו לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה - 1995, אשר מכיר בידועה בציבור כ- "בן משפחה" לצורך החוק.

שאלה: 

חברתי לחיים ואני , ערכנו טקס נישואין, ע"י רב שלא הוסמך ע"י הרבנות הראשית כרושם נישואין.

חברתי לחיים ואני ערכנו הסכם ממון, ואנו מבקשים לאשרו בבית המשפט כהסכם יחסי ממון. האם העובדה שלא נישאנו זה לזה ע"י רב מוסמך, עלולה לגרום לבעיות בבואנו לאשר את ההסכם?

תשובה:

עפ"י חוק יחסי ממון - 1973 , ניתן לאשר הסכם ממון בין בני זוג.

בני זוג מוגדרים בחוק זה, כשניים אשר נשואים זה לזה . שאלת תוקף הנישואין לצורך חוק יחסי ממון, נבחנת לפי הדין הנוהג במדינה.

במדינת ישראל נישואין בין שני יהודים, אמורים להיערך עפ"י דין תורה ובאמצעות רב שהוסמך להיות רושם נישואין.

במידה ונערכו קידושין פרטיים ולא היתה מניעה כלשהי לנישואים של שני יהודים , (למשל שבן הזוג כהן ובת הזוג גרושה) , אזי לא ייחשבו נישואין אלו כנישואין בני תוקף ומכאן שהצדדים לא ייכנסו להגדרה של "בני זוג", לצורך אישור הסכם עפ"י חוק יחסי ממון.

לעומת זאת ניתן יהיה לאשר הסכם בין בני זוג במקרה שכזה, עפ"י חוק בית המשפט לעינייני משפחה - 1995, משום שעפ"י חוק זה אין דרישה מוקדמת, שמחייבת צדדים להסכם, להיות נשואים זה לזה, כפי שדרישה זו מופיעה בחוק יחסי ממון בין בני זוג, ולכן, במקרה של זוג לא נשוי או זוג ש"התחתן" בקידושין פרטיים, ניתן יהיה לאשר את ההסכם, מכח היות הצדדים ידועים בציבור.

שאלה:

האם דיין אחד של בית דין רבני יכול לאשר הסכם גירושין, או שיש צורך ביותר מדיין אחד לשם כך? 

תשובה:

דיין אחד יכול לאשר הסכם גירושין! כאשר אין יריבות בין בעלי הדין, יכול לדון בעניינם דיין אחד בלבד

שאלה

האם לבית דין של העדה החרדית יש סמכות שיפוט לאשר הסכם גירושין?

תשובה

לא! ל"אישור" מעין זה לא יהיה תוקף משפטי. לבתי הדין הרבניים במדינת ישראל מוקנית סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין וגירושין בין יהודים, על פי חוק. לבתי דין של העדה החרדית יש סמכות נרחבת בעלת אופי מוסרי בעיני ובקרב קהילתם, אולם הם מחוסרי סמכות משפטית, משום שאין חוק שמסמיך אותם ולפיכך אין לביה"ד של העדה החרדית סמכות להעניק תוקף משפטי להסכם גירושין.