שאלה

מהו משך "הזמן הבטוח", אשר במסגרתו יכול הורה המתגורר בישראל להסכים כי ילדו הקטין יתגורר בחו"ל עם הורהו האחר, מבלי שההורה הנותר בישראל יסכן את זכויות המשמורת העתידיות שלו ביחס הקטין?

תשובה

מדובר בעניין סבוך ביותר. הורים המתגוררים או המעוניינים להתגורר במדינות שונות יכולים אמנם להסכים על משמורת משותפת על ילדיהם הקטינים, כך שהילדים יתגוררו לסירוגין במדינות שונות, ולאשר הסכם שכזה בבית המשפט. אולם, בפועל, אם אחד ההורים יחליט שלא לכבד הסכם מעין זה, אזי להורה האחר יהיה קשה מאוד לכפות את תנאי ההסכם על ההורה המתגורר במדינה אחרת.

שאלת המפתח כאן הינה מהי התקופה בה יכול קטין להתגורר עם ההורה האחר בחו"ל מבלי שמדינה זו תהפוך למקום המגורים הרגיל שלו. כאשר קטין משתלב במדינה זרה, אזי אפילו נקיטת הליכים משפטיים עפ"י אמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים משנת 1980, לעניין החלת זכויות משמורת או הסדרי ראייה, על פי הסכם שיאושר ע"י בימ"ש, עלולים להיכשל. זאת, מפני שהקטין עשוי להשתלב, עד אז במדינה הזרה, וההורה אשר אינו מכבד את ההסכם עשוי לטעון, כי מדינת המקור (ממנה הורחק הקטין), אינה מהווה יותר את המדינה בה מצוי מקום מגוריו הרגיל של הקטין.

במהלך חודש פברואר 2003, ביהמ"ש למשפחה במחוז תל אביב, דן בסוגיית פרק הזמן הדרוש לקביעת מקום מגוריו הרגיל של קטין, וסקר ספרות מקצועית בנושא. מסקנתו של ביהמ"ש היתה כי התקופה המומלצת כזמן "בטוח" הינה שישה חודשים.

יוער, כי בספרות מקצועית בנושא אמנת האג, ציטט ביהמ"ש, דעת מלומדים, על פיה, ראוי שתקופה של שישה חודשים תהווה קו מנחה לעניין קביעתו של מקום מגורים, כמקום מגורים רגיל של קטין. יחד עם זאת, העירו המלומדים כי תקופה זו (של 6 חודשים כאמור) צריכה להיבחן עפ"י שיקול דעתו של ביהמ"ש, משום שעלולים להיות מקרים יוצאי דופן, בהם יהיה זה לטובת הקטין לקבוע תקופה קצרה יותר, אשר יוסכם כי היא תיחשב כתקופה המבססת מקום מגורים רגיל של קטין.

בעייתיות חתימה על הסכם למגורי קטין בחו"ל

שאלה

אני מתגורר בארה"ב וחי בנפרד מאשתי, ישראלית לשעבר, אשר הוענקה לה משמורת זמנית על בננו הקטין. היא מבקשת ממני לחתום על הסכם לפיו אני מתיר לה לגדל את בננו הקטין שנולד בארה"ב, למשך מספר שנים, בישראל, כדי שהיא תוכל להתגורר בקירבת הוריה ומשפחתה אליהם היא קשורה מאוד. היא אומרת שהיא מוכנה לחתום על הסכם לפיו היא תשוב לארה"ב לפני שבננו יתחיל ללמוד בביה"ס, ואז הוא יתגורר איתי בארה"ב. האם חתימה על הסכם ברוח זו מעמידה אותי בסיכון כלשהו?

תשובה

כן! אם אב חותם על הסכם בארה"ב לפיו הוא מרשה לאמו של ילדם להתגורר עם הבן הקטין בישראל למשך מספר שנים, האב עלול לגלות, כי אין באפשרותו לממש את זכויות המשמורת והסדרי הראייה שלו, בהתאם להסכם שייערך ביניהם בארה"ב, וזאת גם אם ההסכם אושר ע"י בימ"ש שם. זאת, משום, שכאשר הקטין מתגורר בישראל במשך פרק זמן של מספר חודשים ויותר, הוא עשוי להיחשב, כמי שהשתלב בישראל, והיא ככל הנראה, תהפוך למקום מגוריו הרגיל, במקום ארה"ב. משמעות הפיכתה של ישראל למקום מגוריו הרגיל של הקטין הינה, שאם אמו של הקטין לא תכבד את ההסכם שנחתם בארה"ב בין הצדדים, ולא תשוב לארה"ב בתום התקופה המוסכמת, והאב בתגובה ינקוט בהליכים משפטיים עפ"י אמנת האג, בישראל, הרי שהוא עלול להיכשל בניסיונו לגרום להחזרת ילדו הקטין לארה"ב.

שאלה

האם הורה יוכל להוכיח את טענתו כי הסכמתו לעלות לישראל עם ילדיו הושגה במירמה, כדי לבסס סמכות עניינית של בית משפט ישראלי, ולכן הסכמה זו הינה חסרת כל תוקף?

תשובה

הורה יכול להעלות טענה בדבר השגת הסכמה לעלות ארצה במירמה בבימ"ש, אולם יקשה עליו להוכיח זאת כפי שאירע בבימ"ש למשפחה בכפר סבא, בחודש מרץ 2005, אשר דחה טענה מעין זו שהעלתה אם.

האם טענה בתביעתה כי לו היתה יודעת כי בעלה ינקוט בהליכים משפטיים לגירושין בבית הדין הרבני, היא לא היתה מסכימה לעלות לישראל ו/או להסכים כי הילדים יעלו ארצה. האם טענה כי הסכמתה הושגה בתרמית, וכי בעלה תיכנן כל העת להתגרש. ברם, ביהמ"ש למשפחה קבע כי הראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש מראות, כי רק לאחר שהמשפחה עלתה ארצה, הבעל גילה, כי אשתו בגדה בו, במשך תקופה ארוכה בארה"ב, וכי בכוונתה לשוב לארה"ב עם הילדים, ומכאן שהסכמת האשה לא הושגה בתרמית. בנוסף, האב הביא ראיות לביהמ"ש לפיהן חלום חייו היה לעלות לישראל, וכי העניין היה ברור לצדדים עוד בטרם נישאו. הראיות אשר הובאו לביהמ"ש הראו כי הסכמתה של האשה נעשתה מרצונה החופשי, גם אם כתוצאה מבחירה קשה לעזוב את ארה"ב ולהשתקע בישראל, בחירה שהאשה התחרטה עליה ימים ספורים לאחר הגעתה. 

בחודש פברואר 2003, אב אמריקאי מצא עצמו במצב דומה, בהליך שהתנהל בביהמ"ש למשפחה במחוז תל אביב, למרות שהיה בידו הסכם חתום עם אמו של הקטין, בנושא משמורת פיזית וחוקית של בנו הקטין, אשר אושר ע"י ביהמ"ש העליון בארה"ב. האב נקט בהליכים משפטיים בישראל, לאכיפת ההסכם בענין בנו הקטין בן ה-12, אשר נחתם בינו לבין גרושתו הישראלית. אמו של הקטין סירבה להחזירו לארה"ב בתום תקופת השנתיים עליה הסכימו הצדדים. בפסק דינו ביהמ"ש דחה את תביעתו של האב וקבע כי הבן הקטין שנולד בארה"ב והתגורר בה עד גיל 10, השתלב במדינת ישראל והיא הפכה למקום מגוריו הרגיל. לכן, קבע ביהמ"ש כי לא ייענה לתביעתו של האב להורות על החזרת בנו הקטין לארה"ב.