שאלה:

האם יירשם במשרד הפנים, גיור רפורמי או קונסרבטיבי שנערך בחו"ל או בארץ ?

תשובה:

בית המשפט הגבוה לצדק נתן פסק דין תקדימי, בחודש פברואר 2002 , אשר בו ניתנה הוראה למשרד הפנים לרשום כ- "יהודי", תושב או אזרח שעבר גיור לא אורתודקסי, בארץ או בחו"ל, בתעודת הזהות ובכל מסמך רישמי אחר.

העתירה הוגשה ע"י שורה ארוכה של עותרים מבוגרים וילדים ,תושבי הארץ, שעברו טקסים של גיור רפורמי או קונסרבטיבי, בארץ או בחו"ל, ועתרו לרישומם . יודגש כי, לרישום "יהודי" כתוצאה מהליכי גיור יש רק ערך אדמיניסטרטיבי, ותו לא . העתירה ופסק הדין לא עסקו בתוקף המשפטי של הגיור . התוצאה של גיור לא אורתודקסי דומה לתוצאה בישראל של נישואין אזרחיים, בין יהודים, שנערכו בחו"ל. כתוצאה מגיור לא אורתודוקסי יירשם מעתה ואילך, ע"י משרד הפנים, בתעודת הזהות של מתגייר שכזה "יהודי", וזאת כרישום מינהלי בלבד. כמו כן ,לנישואין אזרחיים , יש גם "תוקף" , רק לצורכי רישום במשרד הפנים, ואין הרישום מהווה ראיה לתוקף המשפטי של הנישואין האזרחיים, משום שעפ"י החוק הישראלי (ועד אשר ישונה החוק), יהודי כשיר להינשא, אך ורק עפ"י דינו האישי ,דהיינו הדין הדתי, כלומר, אין הוא יכול להתחתן בדרך אחרת.

ואם הוא , בכל זאת, עושה זאת, אזי הנישואין מחוסרי תוקף משפטי.

שאלה:

האם הזכות לנישואין , מוכרת ומוגנת ע"י המשפט הישראלי ?

תשובה:

הזכות להינשא איננה מוכרת ואיננה מעוגנת במפורש במשפט הישראלי, אולם היא נתפסת כמובנת מאליה בהתייחס לבני זוג אשר משתייכים לאותה עדה דתית ובלבד שמדובר בעדה דתית מוכרת בישראל כגון: יהודי-יהודיה , מוסלמי-מוסלמיה , דרוזי-דרוזית וכיו"ב, אולם כאשר מדובר בבני זוג , אשר למשל, משתייכים לדתות שונות, הרי שכאן קיימת שתיקה מוזרה ובלתי מובנת במשפט הישראלי , משום שאין הכרה בזכותם של כאלה ואחרים להינשא. כמו כן, אין גם שלילה של זכותם להינשא ואין גם מערכת/מנגנון שמאפשר להם להינשא . במלים אחרות קיימת בישראל זכות להתחתן, אולם, לא לכל אזרח . זהו מצב בלתי נסבל, אנכרוניסטי ואבסורדי אשר אין הדעת סובלת , במדינה מתוקנת .נעשו נסיונות להעמיד במבחן את ההכרה בזכות לנישואין, בבית המשפט העליון בירושלים, אך עד היום נסיונות אלה נעקפו ונעדפו. הואיל ואין אפשרות לערוך נישואין אזרחיים בישראל, משום כך, עשרות אם לא מאות אלפי תושבים ואזרחים ישראלים, אינם יכולים להינשא בישראל, או שאינם יכולים להינשא בטקס שברצונם להינשא בו. אזרחים שעלו לישראל מבריה"מ לשעבר, הם הנפגעים העיקריים מאנומליה משפטית זו . בהקשר זה, לדוגמא, חסר דת או אדם המשתייך לעדה דתית שאינה מוכרת בישראל , אינו יכול להינשא בישראל אלא חייב לחפש בחו"ל פיתרונים .

כמו כן, יהודים חילוניים ,אשר מעוניינים להימנע מעריכת טקס נישואין דתי מסורתי, נאלצים אף הם לצאת לחו"ל, כדי להינשא, בטקס שחוקיותו מפוקפקת. זאת ועוד, גבר יהודי , שהוא "ממזר", אינו יכול להתחתן עם אישה יהודיה בישראל, בהתאם לדין הדתי ויכול רק להינשא בטקס אזרחי בחו"ל, בנישואין, אשר הינם מחוסרי תוקף ,עפ"י הדין הישראלי, על אף שנישואין אלה נרשמים במשרד הפנים, מה שהופך אותי ל"חוקיים" , למראית עין.

בחודש ינואר 1999, התבקש בית המשפט העליון, בשיבתו כבית משפט לערעורים, לפסוק בעניין תוקפם של נישואין אזרחיים , ולהכריע בעניין הזכות להינשא, כזכות יסוד בישראל, אולם נמנע, מעשות כן. המערערת יהודיה שהיתה מיוצגת ע"י עו"ד עמיהוד בורוכוב, ביקשה מבית המשפט העליון, שיבטל את החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר קבע שנישואיה בפאראגואי , באמצעות מיופה כח היו חסרי תוקף, ושלפיכך היא לא היתה זכאית למזונות מבעלה, שהיה קתולי –רומי. היא ביקשה מבית המשפט העליון להצהיר על תוקפם של הנישואין, או להצהיר על תוקפם, למטרת מזונות בלבד, שישולמו לה עד להתרת נישואיה. בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של האישה, אולם עשה זאת מנימוקים טכניים ופרוצדורליים , ונמנע מלנצל את ההזדמנות שנקרתה על דרכו, לדון בהיבט החוקתי הרחב יותר של הזכות להינשא וכן בשאלת תוקפם של נישואין אזרחיים בישראל.

נסיון נוסף נעשה לבחון את הזכות להינשא, בהסתמך על ההצהרה האוניברסלית על זכויות אדם, שישראל חתומה עליה. הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, לבטל את המדיניות המפלה של מועצת הרבנות הראשית, שהיא , על פי הנטען , מחייבת עולים חדשים, שהגיעו לארץ לאחר שנת 1990, אשר ברצונם להינשא, להציג תעודה מיוחדת, מבית דין רבני, שמעידה על היותם יהודים. העתירה טרם נדונה. 

שאלה:

האם בית משפט בישראל יכול לבטל את הסירוב של שר הפנים להעניק לנתין זר מעמד של תושב?

תשובה:

עפ"י חוק הכניסה לישראל – 1952, לשר הפנים יש סמכויות נרחבות, אשר נתונות לשיקול דעתו, בנוגע להענקת מעמד של תושב לנתין, שהוא אזרח ותושב של מדינה אחרת , בתנאי שאין פגמים כלשהם בהפעלת שיקול הדעת שלו. הפעלת שיקול הדעת יכולה להיבחן במסגרת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק בירושלים. אם מתגלים פגמים בהפעלת שיקול הדעת, בית המשפט יכול לבטל את ההחלטה, אך הוא עושה זאת רק במקרים נדירים.

עניין מעין זה נבחן בחודש פברואר 2002, כאשר אישה פיליפינית עתרה לבית המשפט הגבוה לצדק, ותקפה את סירובו של שר הפנים להעניק מעמד של תושבים לה ולבנה בן התשע. היא הגיעה לישראל עם דרכון פיליפיני, אך נשארה בישראל ללא אשרת שהייה, וילדה בן בישראל. היא בילתה מחצית מחייה הבוגרים בישראל, ובנה הכיר רק את ישראל. אביו של הילד היה פועל תאילנדי, שמקום הימצאו לא היה ידוע. משפחה ישראלית הציעה לקחת את האישה ואת בנה תחת חסותה. העותרים ניסו להסתייע בעתירתם, בנימוק של היווצרות "נסיבות הומניטריות", אך השר החליט, שהאישה הינה צעירה ובריאה, ולכן אין היא זכאית לתושבות.

בדחותו את העתירה, בית המשפט פסק, שהמקרה קורע לב, אך אף על פי כן השר לא חרג מסמכותו, הנתונה לשיקול דעת. לא ניתן היה למצוא פגם בדרך קבלת ההחלטות של השר, למרות שהוא יכול היה להחליט אחרת.

שאלה:

הגשתי תביעת גירושין נגד בעלי בבית הדין הרבני. בעלי הגיש נגדי תביעה לשלום בית בבית הדין הרבני. אני זקוקה לפסק זמן, כדי לעשות, חשבון נפש ולצורך זה אני רוצה לצאת לחופשה קצרה בחו"ל. בעלי אומר, שבית הדין הרבני יכול לכפות עלי להישאר בישראל, כדי להציל את הנישואין שלנו. האם חופש התנועה שלי יכול להיפגע בקלות בלתי נסבלת שכזו ?

תשובה:

אמנם בית הדין הרבני מוסמך להוציא צווי עיכוב יציאה מן הארץ, ויכול לעשות זאת במסגרת תביעה לשלום בית, אולם נפסק ע"י בית המשפט הגבוה לצדק בפרשת לב, שנדונה בשנת 1994, כי סמכויות אלה יופעלו בהתאם לדין האזרחי. על פי תקנות סדר הדין האזרחי – 1984, חייבים להתקיים תנאים מסויימים, בטרם יוענק צו לעיכוב יציאה מן הארץ. כאשר בית דין רבני מעניק צו עיכוב יציאה מן הארץ, במסגרת תביעה לשלום בית, יש צורך להוכיח, שהיעדרות הצד שכנגד מן הארץ תהווה סכנה ממשית לקיומם של ההליכים האלה – ולא שהדבר יהווה הפרעה לשלום הבית עצמו. על בית הדין הרבני לאזן שני אינטרסים מתנגשים בהתחשב בנסיבות העניין – הזכות החוקתית לחופש תנועה של הצד המעוניין לצאת מן הארץ, וזכותו של הצד שכנגד לקדם את ענייניו באמצעות הליכים משפטיים. במקרה הספציפי נפסק, שבית הדין הרבני האזורי בתל אביב לא איזן כראוי את שני האינטרסים הנ"ל, וחרג מסמכותו כאשר נתן צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד האישה, שפתחה בהליכי גירושין מבעלה בעקבות תביעת שלום הבית, שהוגשה על ידי בעלה.

שאלה:

האם הדין בזכותם של בני משפחה לחיות באווירה נטולת אלימות בתוך ביתם?

תשובה:

כן. אחד משופטי בית המשפט העליון אמר בעבר, שאלימות במשפחה היא פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. במאמר שכתב בנושא, אמר השופט שמגר, שאלימות פוגעת אנושות בכבוד האדם, ועל מערכת המשפט הישראלית לנהוג בה ביד קשה.

שאלה:

האם לאדם יש זכות חוקתית לסרב לשתף פעולה בבדיקה גנטית, כאשר מוגשת נגדו תביעת אבהות ע"י אם לילד?

תשובה:

השאלה, זכויותיו החוקתיות של מי גוברות בתביעת אבהות, נדונה בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע בקיץ 2002, כאשר בית המשפט המחוזי הורה לו לדון בתיק בשנית, לאחר שהנתבע שכנע את בית המשפט שלערעור, שקיימת אפשרות, באותה דרגה של סבירות, שאדם אחר הוא אבי הילד.

הנתבע התנגד לעריכת בדיקת דם, וטען שלא ניתן לחייב אותו לערוך בדיקה כזו, כיוון שהדבר יפגע בזכות היסוד שלו לחופש הבחירה באשר לנעשה בגופו, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – 1992. בעוד שבית המשפט לענייני משפחה קיבל את הטענה, שקיימת בעייתיות בכך שאדם יחוייב לעבור בדיקת דם, שהיא בדיקה פולשנית, ביהמ"ש קבע שהוא מוסמך לכפות על הנתבע לעבור בדיקה שאיננה פולשנית, ולתת דגימה חלופית. סמכותו להורות על כך נובעת מחוק בית המשפט לענייני משפחה – 1995, אשר מתיר לו לפעול ככל שהוא רואה לצודק ולנכון, כדי להבטיח קיומו של משפט הוגן. בית המשפט קבע, שגם אם בדיקה מוצעת שכרוכה בנטילת דגימת רוק מתוך פיו של הנבדק, מהווה "פגיעה" בגופו של הנתבע על פי חוק היסוד, הרי שזכויותיו החוקתיות של הנתבע יישקלו אל מול אלה של הקטין – וזכויותיו החוקתיות של הקטין גוברות על זכויותיו החוקתיות של הנתבע.

שאלה:

מהן הזכויות, אם בכלל, שיש למשפחתו של קורבן טרור בנוגע לגורל גופתו לאחר מותו ? האם ניתן לקחת זרע מגוויה על מנת לשמר ולהנציח את זיכרו של ההרוג ?

תשובה:

בית המשפט העליון דן בשאלה זאת במרץ 2002, כאשר אימו של חלל טרור פנתה בבקשה דחופה נגד מדינת ישראל על מנת שיתאפשר לה לקחת זרע מגופת בנה ולשמרו על מנת שיוכלו להיווצר מזרעו ילדים בעתיד.

העתירה הדגישה כי לא מתבקש שימוש בזרעו של הנפטר בהווה, אלא כוונת העתירה ליצור אפשרות לעשות זאת בעתיד. לקיחת הזרע הינה דבר שניתן לעשותו אך ורק זמן קצר לאחר המוות. באם יתקיימו בעתיד נסיבות אשר בהן משפחת ההרוג תבקש להשתמש בזרע, תוגש בקשה נפרדת לשימוש בזרע. בעתירה נטען כי הכמיהה לילדים היא כמיהה עתיקת יומין ובית המשפט נתבקש לאפשר לטכנולוגיה המודרנית לסייע בשימור 'זכות' בסיסית זאת. העתירה התייחסה לחקיקה קיימת אשר מעניקה למשפחת נפטר זכויות להחליט לגבי נתיחה שלאחר-המוות, לפי חוק חקירת סיבות מוות – 1958, להחליט על תרומת אברים מגופו של נפטר, לפי חוק האנטומיה והפתולוגיה – 1953 ועל צורות הקבורה לפי חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית – 1996.

בפרשה הנ"ל נתן בית המשפט העליון צו זמני המאפשר לזרע להילקח מגופתו של הנפטר על מנת לשמרו עד להכרעה בסוגיה.

שאלה:

לאחר פיטוריו של בעלי מעבודתו, התרחש אצלו משבר נפשי קשה . במשך שבועות הוא הסתגר בבית וכמעט שלא יצא מחדרו . בזמן האחרון התדרדר מצבו , הוא מדבר אל עצמו כל הזמן, משמיע קולות מוזרים, והוא החל להטיח חפצים על קירות חדרו. יש לי חשש שהוא עלול לגרום נזק לעצמו או לבני המשפחה. האם ניתן באמצעות ביהמ"ש לחייב אותו לעבור בדיקה פסיכיאטרית ?

תשובה:

לא! מעשי אלימות במשפחה מהווים פגיעה בזכות החוקתית לשמירה על גופו של אדם. על פי חוק טיפול בחולי נפש – 1991, מוסמך ביהמ"ש לחייב אדם לעבור בדיקה פסיכיאטרית רק במסגרת הליך פלילי מיוחד. ולפיכך בהעדר הליך פלילי שכזה, ובהעדר הוראת חוק מפורשת שתתיר בדיקה שכזו, אין לכפות על אדם בדיקה רפואית. ההגנה על גופו של אדם כזכות חוקתית אינה מאפשרת פגיעה בגופו של אדם אחר ללא הסכמתו. 

שאלה:

מה קורה כאשר מתעורר, במסגרת הליכים בענייני משפחה, צורך במידע רפואי שנתקל במחסום של דיני החיסיון על מידע רפואי, או במילים אחרות, מה קורה, כאשר ישנה התנגשות בין הערך של גילוי האמת, שמונח ביסודו של כל משפט, לבין הזכות לפרטיות, שהשמירה עליה מונעת את גילוי האמת ?

תשובה:

גילוי האמת הינו ערך שהליך משפטי נועד להגשים, אולם ערך זה אינו עומד לבדו, והמשפט מתחשב בערכים נוספים. לעיתים פגיעה קשה בפרטיות מצדיקה הימנעות מחיפוש אחר האמת (למשל, הניסיון להוכיח שקטין הוא ממזר). בהעדר הוראת חוק מפורשת , אין לחייב בעל דין להיבדק בבדיקות רפואיות במסגרת הליכים בענייני משפחה. הסמכות הכללית של בית המשפט איננה מאפשרת, בהעדר הסמכה מפורשת בחוק , פגיעה בזכויות חוקתיות . יחד עם זאת, לסירובו של בעל דין להיבדק בבדיקה רפואית , עשוי להיות משקל מבחינת דיני הראיות .

שאלה:

אישתי ואני הננו מעוניינים לעיין בחוזה, שנכרת בין המינהל לבין חברה, שזכתה במכרז לתכנון קרקע של המינהל בעיר מגורינו. החברה מסרבת לאפשר לנו לעיין בחוזה. האם היא רשאית להסתיר מאיתנו את החוזה?

תשובה:

לא! חוק חופש המידע – 1998 מכיר בזכותו של אזרח ישראלי או של תושב, לקבל מהרשות הציבורית מידע בעל אופי ציבורי, גם אם אין לו בו עניין אישי מיוחד. מבקש המידע אינו חייב לציין את הטעם לבקשתו. מידע על תנאי התקשרות חוזית בין רשות ציבורית לבין גורם עסקי-פרטי, הוא מידע בעל אופי ציבורי מובהק. המידע המצוי בידיה של הרשות הוא קניינו של הציבור. גוף עסקי הבוחר להתקשר עם הרשות, רואים אותו כיודע ומסכים כי המידע הכרוך בהתקשרותו פתוח לעיונו של הציבור. פעילות תכנון הקרקע של המינהל היא פעילות בעלת אופי שלטוני. מבחינה זו ניתן לראות את החברה שזכתה במכרז, כמי שמתקיימת לגביה מעין דואליות נורמטיבית. החברה היא אמנם גורם עסקי פרטי, אך פעילותה היא בעלת אופי שלטוני.

שאלה:

האם קטין יכול להגיש תביעת הגירה עצמאית?

תשובה:

כן! וביתר שאת, בהתאם למקרה שהוכרע בחודש אוקטובר 2002 ע"י ביהמ"ש למשפחה במחוז ת"א.

החלטתו, היה על ביהמ"ש להכריע בשאלה, האם היתה לו סמכות לדון בתביעת הגירה שהוגשה ע"י שני קטינים, בן 5 ובן 7, באמצעות אמם, האפוטרופוס הטבעי שלהם. האב טען, שלביהמ"ש לענייני משפחה לא היתה סמכות לדון במקרה, כיוון שנושא ההגירה היה בסמכותו של ביה"ד הרבני האזורי, ושהאם הסכימה לכך בהסכם הגירושין שלהם, שאושר בביה"ד, ושקיבל תוקף של פסק דין מחייב ע"י ביה"ד.

ביהמ"ש דחה את טיעוניו של האב ופסק, שיש לו סמכות לדון בתביעה העצמאית של הקטינים. ביהמ"ש קבע, שלקטינים היה מעמד עצמאי כתובעים, על פי סעיף 3 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה. ביהמ"ש הדגיש, שהחוק נכנס לתוקפו, לאחר שישראל הכפיפה את עצמה לאמנה הבינלאומית בעניין זכויות הילד - 1984, אשר הכירה בזכויותיו של ילד כאדם אוטונומי, בנפרד מזכויותיהם של הוריו.

"זכותו של קטין לכך שהמעמד האוטונומי שלו יכובד בהליכים משפטיים, מוכרת כיום כזכות חוקתית", ביהמ"ש פסק.

כשם שהסכם מזונות אשר נחתם ע"י ההורים, איננו מחייב את הילד, ואיננו מונע ממנו להגיש תביעה עצמאית, כך גם, ילד איננו מחוייב ע"י הסכם, שהוריו עורכים בעניין סמכות שיפוט בסכסוכים עתידיים ביניהם. 

שאלה:

האם קיימת זכות חוקתית לייצוג משפטי בבית המשפט?

תשובה:

כן! כך נפסק בפסק דין שניתן בחודש מרץ 2003 ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים ביושבו כערכאת ערעור. בפסק הדין, הוכרה זכאותה של אישה נכה לקבל סיוע משפטי.

המערערת, שנקבעה לה דרגת נכות של 100%, ושהיתה רתוקה לכיסא גלגלים, ערערה על סירובה של לשכת הסיוע המשפטי, להעניק לה סיוע משפטי על חשבון קופת המדינה. היא לא עבדה, וקיבלה מענקים רבים מהמדינה. בקשתה לקבלת סיוע משפטי נדחתה, כיוון שהכנסתה עלתה על ההכנסה המקסימלית שמאפשרת קבלת סיוע על פי תקנות הסיוע המשפטי - 1973. היא טענה, שיש להפחית מהכנסתה את שווי השירותים המיוחדים וההטבות שהיא מקבלת מהמדינה.

הערעור שלה התמקד בטענה שהסירוב להעניק לה סיוע משפטי פוגע בזכויותיה החוקתיות לייצוג ולגישה לבית המשפט, ושאין לפרש בצורה מצמצמת את חוק הסיוע המשפטי ואת תקנותיו, אלא יש לפרשם פירוש מרחיב, לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולאור חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות - 1998.

קבלו את הערעור, בית המשפט פסק כי יש להפחית מהכנסתה את שווי השירותים המיוחדים וההטבות שהיא מקבלת. באופן כזה הכנסתה לא עלתה על ההכנסה המקסימלית שמאפשרת קבלת סיוע משפטי.

בפסק הדין נכתב: "חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הובילה לקביעת נורמות הנוגעות להגנה על זכויות יסוד. כיום אין חולק על כך שזכות הגישה לערכאות השיפוטיות היא זכות חוקתית בדין הישראלי, אשר מסכלת אפשרות של מניעת גישה של אדם לערכאות השיפוטיות".  

שאלה:

האם עותר שמגיש תביעה לבית משפט חייב להצהיר על כך שתביעתו כבר נדחתה פעם אחת בעבר? מדוע?

תשובה:

כן! בית המשפט הגבוה לצדק הדגיש נקודה זו בחודש פברואר 2003, כאשר הוא דחה עתירה של בעל, שיינתן לו היתר לגור בישראל לצמיתות, לאחר שהוא התחתן עם אזרחית ישראלית בטקס נישואין אזרחי בחו"ל.

למרות שבעתירה השניה המשותפת האישה הצהירה, כי בני הזוג הגישו עתירה בשנה הקודמת, בני הזוג לא גילו שניתן בה פסק דין, וממילא לא גילו מה היו הנימוקים לדחיית העתירה (נימוקים ביטחוניים), פסק בית המשפט.

יתר על כן, לא היו שינויים בנסיבות, אשר הצדיקו הגשתה של עתירה חדשה, הוסיף בית המשפט וסיכם: "ואם בכל אלה לא די, עולה מהעתירה הנוכחית כי עותר 2 (הבעל) נוהג כאילו פסק הדין בעתירתו הקודמת לא ניתן מעולם, והוא מוסיף לשהות בישראל שלא כדין. בכל אלה יחד כרוך חוסר ניקיון כפיים שדי בו לדחיית העתירה".

הכרה בזכותה של אלמנה לשמר את זרעו של בעלה המנוח

שאלה:

האם אלמנה זכאית להפוך לאם ע"י קבלת רשות מבית המשפט להוציא זרע מגופתו של בעלה המנוח מיד לאחר מותו?

תשובה:

נושא זה אינו מוסדר בחקיקה הישראלית, אך אישה שבעלה נהרג, יכולה לבקש מבית המשפט לענייני משפחה, שיתיר הוצאת זרע מגופתו של בעלה המנוח והקפאתו לצורך שימוש במועד מאוחר יותר. בחודש מאי 2003 אישה שבעלה נהרג בחיפה, קיבלה רשות מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, להוצאת זרע מגופתו. בית המשפט הדגיש שיהיה עליה להגיש בקשה נפרדת, אם היא תרצה להשתמש בזרע וללדת את ילדו של המנוח. 

שאלה:

אם יש סכסוך בעניין רכוש הנמצא בבעלות משותפת של בני משפחה, האם הסכסוך יוכרע על פי הוראות הצוואה בעניין אותו רכוש, או על פי הוראות חוק המקרקעין?

תשובה:

על פי הוראות הצוואה בעניין הרכוש. כך נפסק בחודש יוני 2003 ע"י בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. בית המשפט הגיע למסקנה זו כאשר הוא דן בתביעה, שהוגשה ע"י אחות אחת, לפירוק השיתוף בינה לבין אחותה ברכוש שהן ירשו מאימן על פי צוואה. בצוואה נקבעו תנאים נוקשים ביותר בעניין השיתוף של האחיות ברכוש.

בית המשפט פסק כי אין זה נכון לכבד אך ורק את רצונה של האם בנוגע לעצם הענקת הזכויות ברכוש לבנותיה. יש לכבד את רצונה של האם גם בנוגע לאופיין של אותן זכויות ברכוש. בית המשפט הוסיף, כי על פי הדין העברי, "מצווה למלא אחר הוראותיהם של המתים", ולמרות שאימרה זו אינה מופיעה בדין הישראלי, בתי המשפט מפנים אליה שוב ושוב בפסיקותיהם, ככלל בסיסי בנוגע לצוואות.

בפסק דינו בית המשפט היפנה לספרות מקצועית בנושא, שלפיה "זכותו של אדם לקבוע מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, הפכה עתה לזכות קניין חוקתית, מכוח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".

שאלה:

האם ייתכן שיהודי, המגיע לישראל כתייר, והמבקש לקבל מעמד של עולה חדש, יסורב?

תשובה:

כן! זכות השיבה על פי חוק השבות – 1950 אינה מוחלטת. למרות שהחוק קובע ש"כל יהודי זכאי לעלות לישראל", הוא קובע גם יוצאים מן הכלל. היוצאים מן הכלל הם אלה: הוכח שהמבקש פעל נגד העם היהודי, או שהוא עלול לסכן את בריאות הציבור או את בטחון המדינה, או שהוא בעל עבר פלילי ועלול לסכן את בטחון הציבור. בספטמבר 2003 בית המשפט הגבוה לצדק דן בעתירה, שהוגשה ע"י יהודי בשנות העשרים המוקדמות לחייו, שבקשתו לקבל מעמד של עולה חדש נדחתה. הוא הגיע לישראל מאזרבייג'ן כאשר הוא היה בן 15. אמו, שהגיעה לישראל ביחד איתו, קיבלה מעמד של עולה חדשה. זמן קצר לאחר הגעתו לישראל, לפני שאמו קיבלה מעמד של עולה חדשה, העותר, אשר לאחר מכן הודה בכך שהוא היה מכור לסמים כאשר הוא הגיע לישראל, הורשע בגרימת מותו של אדם אחר. הוא המשיך להיות מעורב במעשי פשע – אלימות, גניבות, סחיטות וכו'. עתירתו נדחתה ונפסק שבהתחשב ברקע שלו, אין מקום להתערב בממצאים שנקבעו ע"י שר הפנים. 

שאלה:

מה יכול לעשות תורם חי פוטנציאלי של איבר או מקבל פוטנציאלי של איבר, אם ועדת ההערכה הלאומית להשתלת איברים חיים מסרבת לאשר את ההשתלה.

תשובה:

האפשרות האחרונה היא לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק נגד הועדה הלאומית, נגד משרד הבריאות ונגד שר הבריאות.

שאלה:

האם בישראל קיימת חקיקה בנושא של בדיקת רקמות, ואם כן, מה מטרתה?

תשובה:

כן! בדיקות גנטיות מוסדרות בחוק המידע הגנטי – 2000. החוק קובע במפורש שהוא נועד להסדיר את ביצוען של בדיקות רקמות, להסדיר מתן ייעוץ גנטי, ולהגן על פרטיותם של הנבדקים – בלי לסכל מתן טיפול רפואי, מחקר גנטי, מחקר רפואי, התקדמות ברפואה ואת בטחון הציבור.

שאלה:

האם קיים סיכון, שאדם שנולד כתוצאה מהפריה מלאכותית מזרעו של תורם, יקיים מערכת יחסים של גילוי עריות עם אדם אחר, ואף יינשא לו – בלי לדעת שבן זוגו הוא בעצם אחיו/אחותו למחצה?

תשובה:

סיכון קטן שכזה אכן קיים, והתייחסות אליו נעשתה ע"י בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בתיק אבהות שנדון בשנת 2004. באותו מקרה בית המשפט ציטט פרשן שציין כי חוקרים מתחום הגנטיקה טוענים שככל שהידע בנושא של גנטיקה אנושית ומחלות נעשה מתקדם יותר, הסטטוס הגנטי של תורמי ביציות, של תורמי זרע ושל תורמי עוברים חייב להיות מוגדר, הן מסיבות רפואיות, והן במטרה למנוע גילוי עריות שלא מדעת. טיעון זה ישים באותה מידה לגבי ההורים הביולוגיים של ילד מאומץ.

שאלה:

האם תוצאות בדיקת ד.נ.א. נמסרות אך ורק לאדם שממנו נלקחת הדגימה, או שגם לגורמים אחרים יש גישה אליהן?

תשובה:

בעיקרון, המידע חסוי, אך במקרים מסוימים הוא עשוי להיות מועבר לקרוב משפחה של הנבדק, גם אם הנבדק עצמו מתנגד לכך. חוק המידע הגנטי – 2000 מסדיר את הנושא וקובע שכאשר המידע דרוש כדי להציל את קרוב המשפחה ממוות, או ממחלה קשה, או כאשר קיימות סיבות בריאותיות אחרות, יכול שהמידע יינתן, אם היתרונות שיפיק מקבל המידע עולים על הנזק שעלול להיגרם לנבדק, או אם סירובו של הנבדק הוא בלתי סביר. האדם שעבורו יתבקש המידע הגנטי, יכול אף להיות עובר.

שאלה:

האם זכותו הבסיסית של אדם לחופש תנועה עלולה להיפגע ע"י הגשת בקשה מצד בן הזוג לשלום בית?

תשובה:

כן! אמנם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משנת 1992, קובע כי: "כל אדם חופשי לצאת מישראל.", כלומר קיימת לכל אדם הזכות חוקתית לצאת את גבולות המדינה, אך אם בן זוג מגיש בקשה לשלום בית, בבית הדין הרבני, יש לבית הדין הרבני סמכות להורות בצו על עיכוב יציאתו של הצד השני מישראל. העיקרון המצוי ביסוד סמכות עניינית מעין זו, הוא שלמגיש/ת הבקשה ישנה זכות שלא להיקלע למצב של עגינות, או במילים אחרות זכות להיות חופשי ולהינשא מחדש. אם הצד השני יצא את גבולות המדינה, ולא ישוב אליה, עלולה זכות זו להיפגע באופן בלתי הפיך. בית הדין הרבני ישקול את הזכויות הללו האחת אל מול האחרת ויחליט אם עדיפה חירותו של האחד לצאת את המדינה או זכותו של האחר שלא תישלל חירותו. לעיתים קרובות, משמשת הבקשה לשלום בית בבית הדין הרבני, ככלי מיקוח לשיפור עמדת המבקש/ת אותה במו"מ לקראת גירושין או כלי ניגוח. הגבלת התנועה של האחד מהווה אמצעי לחץ עליו להסכים למתן הגט.

שאלה:

מהו המשקל הניתן לזכותו של אדם להוריש את נכסיו בהתאם לרצונו?

תשובה:

זכות הקניין מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי: "אין פוגעים בקנינו של אדם". יתר על כן, זכות הקניין זוכה להגנה, גם במסגרת חוק הירושה (1965) על פיו יש לכבד הוראות בצוואתו של המוריש, ביחס לרכושו. זאת, בתנאי שהמוריש היה בעל כשרות משפטית לערוך את צוואתו, וכי עשה כן מרצונו החופשי וללא השפעה בלתי הוגנת, לחץ, תרמית וכדו', וכי הצוואה מביעה את רצונו הסופי והאמיתי בעניין. זכותו של אדם לצוות את רכושו כרצונו הינה אם כן, זכות יסוד המעוגנת בחוקי היסוד של מדינת ישראל.

שאלה

ברצוני להתגרש, אולם בעלי מסרב. הגשתי תביעה לגירושין לפני מספר שנים, אך הגענו למבוי סתום. כעת נודע לי, בעלי רוצה להגר לאוסטרליה. אני חוששת שאם הוא יעזוב את הארץ, אשאר עגונה ולא אוכל להינשא שוב. האם ביכולתי למנוע את נסיעתו?

תשובה

כן! אישה נשואה ויהודיה החוששת להישאר עגונה משום שהיא ננטשה ע"י בעלה, או עלולה להינטש על ידיו, כך שלא תוכל להינשא לאדם אחר, בעתיד ולא תוכל לקבל גט עפ"י הדין העברי, יכולה לפנות לבית הדין הרבני בבקשה להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד בעלה, יחד עם תביעתה לגירושין.
למרות שזכות הבעל לחופש תנועה, קרי לצאת מישראל, הינה זכות חוקתית המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992) הקובע כי: "כל אדם חופשי לצאת מישראל.", הרי שבמצב זה, קיימת התנגשות בין שתי זכויות חוקתיות המוגנות ע"י חוק היסוד הנ"ל. ברם, הזכות לחופש התנועה של הבעל אינה צופנת בחובה, או מתירה לו, לפגוע בזכותה של אשתו להיות אדם חופשי עם זכות וחירות להינשא.
כלומר, זכותו של הבעל (לחופש תנועה) אינה גוברת על זכות האישה (לחופש נישואין) אלא נסוגה מפניה, משום שאינה כוללת את הזכות לשלול זכות שוות ערך, מאדם אחר (אשתו).

שאלה

מה הדין כאשר צו לעיכוב יציאתו מן הארץ של בעל שאשתו הגישה נגדו תביעת גירושין ומזונות בבית הדין הרבני, מתנגש עם צו הסגרה לחו"ל, אשר הוצא כנגדו, ביחס להליכים משפטיים פליליים אשר ננקטו נגדו שם?

תשובה

במקרה זה, הדגש אינו על הזכות לחופש תנועה של הנדון אלא על התנגשות בין זכותה של האשה לנהל תביעת גירושין ומזונות נגד בעלה מחד, והעניין שיש לציבור בהסגרתו של עבריין מבוקש לחו"ל, מאידך.
התנגשות זו והצורך במציאת איזון בין עניינים נוגדים, נדונה בעתירה לבג"צ שהוגשה בשנת 2002 בעניינו של אדם אשר ביהמ"ש המחוזי הכריז עליו כעל בר הסגרה. הנ"ל עמד בפני אישומי רצח וגניבה ברוסיה. בעת ששהה במעצר עד לבירור ערעורו על ההחלטה להסגירו, הוא נישא על פי ההלכה. ערעורו נדחה בסופו של דבר ויומיים לפני מועד הסגרתו המתוכנן, הגישה אשתו תביעה לגירושין ומזונות בבית הדין הרבני, אשר בעקבותיה הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ.

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בחן את ההתנגשות בין שני הצווים וקבע כי צו ההסגרה גובר. בעקבות זאת, ביטל בג"צ את צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן נגד הבעל ע"י בית הדין הרבני. בג"צ קבע כי למרות שתקנות סדר הדין האזרחי אינן מחייבות באופן ישיר את בית הדין הרבני, על פיהן במידה והוצא צו הסגרה נגד פלוני אין ליתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ, יש לתת משקל עדיף לעניין שיש לציבור במקרה זה, למעט קיומן של נסיבות מיוחדות.

שאלה:

אני חברה של אסיר, אשר הינו נשא מחלת האיידס. שנינו רוצים שהוא יקבל היתר מיוחד, כדי שנוכל לקייםיחסי מין בעת הביקורים בכלא. איך עליו לפעול?

תשובה:

על האסיר לפנות לשירות בתי הסוהר, ולבקש אישור לביקורי התייחדות. במקרה של סירוב, ניתן לפנות בעתירה מנהלית לבית משפט המחוזי נגד החלטת שירות בתי הסוהר. באם בית המשפט המחוזי מסרב להתערב בהחלטה, אזי ניתן לבקש רשות לערער ,מבית המשפט העליון. כל מקרה נדון לפי הנסיבות , לפי נהלים, אשר אמורים לאזן בין זכות האסיר למגע מיני לבין האחריות של שירות בתי סוהר להגן על בטחון ובריאות הציבור, הצוות, המבקרים לרבות בת הזוג.

הסכמה ביודעין של בת הזוג להיחשף לסכנה של הידבקות באיידס ממגע מיני עם האסיר אינה מבטיחה, כשלעצמה רשות לקיום ביקורי התייחדות בכלל. בחודש 8/07, סירב בית המשפט העליון להתערב ולשנות החלטה, אשר דחתה בקשה לביקורי התייחדות עם אסיר עולם אשר הינו נשא איידס , וזאת למרות הסכמה מפורשת של בת הזוג, נקבע שהסירוב היה סביר.

בית המשפט העליון קבע: " על-פי הערכת הגורמים המקצועיים בכלא, אישיותו המורכבת והמסובכת של המבקש, התנהגותו לאורך תקופת שהותו בכלא, עבירות המשמעת הרבות שעבר, התנהגותו הבלתי צפויה, והאיומים שהשמיע כלפי אנשים שונים, כי ידביק אותם, בכוונה תחילה, במחלתו - כל אלה הביאו להחלטת הרשות שלא להתיר לו את ההתייחדות עם בת זוגו".

שאלה:

האם מדינת ישראל מכירה בזכות אסירים לקיום יחסי אישות?

תשובה:

כן ! נושא זה עלה בחודש 8/07 בבית משפט העליון, אשר סיקר מספר החלטות של בג"ץ שהכירו בכך, אבל קבע שההכרה בצרכי ההתייחדות של אסירים אינה מוחלטת, והיא מצוייה בנוהלים מסודרים, אשר שורשיהם וסמכותם נמצאים בפקודת בתי הסוהר, -1971.

"הצורך בהתייחדות איננו מסוג צרכי הקיום הבסיסיים של האסיר שחובה לספקם בכל עת ובכל מצב כתנאי קיומי שבלעדיו אין, כמו אכילה, שתייה וטיפול רפואי הכרחי. כנגד הצורך המוכר לספק לאסירים תנאים מתאימים לקיום יחסי אישות גם בהיותם בכלא, עשויים לעמוד שיקולים נוגדים לגיטימיים שעל הרשות לשקול. בין שיקולים אלה נמנים היבטים הקשורים בסדרי בית הסוהר והיקף המשאבים העומדים לרשותו; שיקולי סדר, בטחון ומשמעת בכלא; דאגה לשוויון תנאים בין האסירים, ואחריות לביטחונם האישי ולשלומם של המבקרים בכלא הרשות מוסמכת לשקול את צרכיו של האסיר לקיום יחסי אישות, כנגד האינטרסים הנוגדים על-פי עוצמתם, ולאזן ביניהם כראוי."